פסק-דין בתיק עפ"ג 23410-09-11

המערער שבפנינו, הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום באילת, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והחזקת סמים מסוכנים, דהיינו 0.6 גר' חשיש, לצריכה עצמית. בגזר הדין הוטל על המערער מאסר בפועל של 24 חודשים, מאסר על תנאי של 12 חודשים אם יעבור עבירת אלימות שהיא פשע, ומאסר על תנאי של 6 חודשים, אם יעבור עבירת אלימות שהיא עוון. כמו כן, הושת עליו קנס בסך 1,000 ש"ח, ופיצוי למתלוננת שהותקפה ונחבלה על ידו, בסכום של 10,000 ש"ח.

בפנינו ערעורו הן לעניין תקופת המאסר והן לעניין הפיצוי.

המעשים בהם הודה והורשע המערער דנן, חמורים ופושעים ביותר. בחצות ליל 7.3.2011, ללא כל סיבה, ללא כל היכרות מוקדמת וללא כל הסבר, הוא תקף בפראות את המתלוננת בעת שיצאה מדירה באילת. הוא תפס בראשה וחבט את ראשה מס' פעמים בברכו, נגרמו לה חתך מדמם בקרקפת, נפיחות ושטפי דם גדולים ביותר בעינה השמאלית, בצקות בעפעפיה, חתכים מדממים מתחת לעינה האחרת, דימומים, נפיחות בשפתיים וכאבים נוספים. בהמשך, משניסתה המתלוננת החבולה והפצועה לקבל ממנו את מכשיר הפלאפון שלקח ממנה, הוא הוסיף וסיים את סדרת התקיפות בכך שסטר בפניה ובעט ברגלה.

בנוסף לכל אלה, נמצאה ברשותו של המערער, חתיכת חשיש במשקל של 0.6 גר'.

בנסיבות האמורות, על אכזריותן ותוצאתן הקשה, איננו מוצאים כי עונש מאסר בפועל של 24 חודשים, חורג ממתחם הסבירות העונשית , ובוודאי שאיננו מצדיק התערבות ערעורית.

ב"כ המערער, עו"ד אבירם, מעלה בפנינו טענה שיש בה טעם רב. וזאת היא הטענה. במסגרת הסדר הטיעון, הומרה הוראת החיקוק שיוחסה למערער, מעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו- 335 (א)(1) לחוק העונשין, לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק, עבירה שעונשה המירבי הינו 3 שנות מאסר. כזכור, בגזר הדין הושתו על המערער 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי על עבירות אלימות מסוג פשע ו-6 חודשי מאסר על תנאי על עבירות אלימות מסוג עוון. הנה איפוא לטענת הסנגור, עונש המאסר המצטבר, מסתכם ב-42 חודשים, ובכך עולה הוא על העונש המירבי של 3 שנות מאסר.

ניתן היה לדחות טענתו זו של הסנגור ולומר, כי המערער דנן הורשע בנוסף גם בעבירת החזקת הסמים לצריכה עצמית ולראות בעונש המאסר הכולל, כמתייחס מטבע הדברים גם להצברת תקופת מאסר נוספת בגין הרשעה זו. כך טוענת גם ב"כ הלומדת של המדינה.

אכן, ברמת הפורמאלית, ניתן לקיים הדברים כנתינתם, ברם, משלא מצאנו התייחסות בגזר הדין קמא להצטברות נוספת זו, בגין עבירת הסמים הזניחה יחסית, נראה לנו בנסיבות העניין לקבל את טענת הסנגור בהקשר זה.

אשר על כן, ומטעם זה בלבד, אנו מחליטים כי תחת שני עונשי המאסר על תנאי כפי שנקבעו בגזר הדין קמא, יוטל על המערער עונש מאסר על תנאי של 7 חודשים, שיהיה בר הפעלה אם יורשע משך שנתיים מיום שחרורו, בעבירת אלימות מסוג עוון או פשע.

אשר לטענות המערער לעניין הפיצוי, איננו מוצאים בהן ממש. המערער עצמו הוא זה שבמסגרת הטיעונים לעונש הציע תשלום פיצוי למתלוננת, בסכום שקבע בית המשפט קמא. די בכך לדחות את הטענה.

נוסף ונציין, כי נוכח האכזריות הברוטאלית שבה בוצעו הדברים, והפגיעה הקשה שנחבלה ונפצעה המתלוננת, נמצא בעינינו הפיצוי שהוטל, סביר ומידתי.

סוף דבר, בכפוף לשינוי עליו החלטנו לעיל לעניין המאסרים על תנאי, יישארו כל יתר העונשים והמרכיבים של גזר הדין קמא, בעינם. 

<#2#>

ניתן והודע היום י"ח כסלו תשע"ב, 14/12/2011 במעמד הנוכחים.

<#4#>